הדיכאון כמצע פורה למחשבות שכלתניות

אני חושב {מה שמע אני קיים?} שלרוב המחשבות שלנו העמוקות מגיעות ממקומות שמטרידים אותנו.
כי לאדם הממוצע אין ממש הרבה זמן להתעמק בדברים שכליים, ומאידך האדם השמח/ המאושר לא מביא עצמו להטרדה אלא די נינוח במצבו או בשפת העם "עזוב אותי באימאש'ך"
אם כן מתוך עדות אישית ומתוך ראייה על החושבים אני מוצא מכנה משותף, הטרדה.

זה יכול להיות כל דבר פרט להטרדה פיזית המונעת מהשכל לשוטט בחופשיות, לכן לרוב אני מוצא שהדיכאון הינו מצע מעולה לפוריות ויצירתיות בפילוסופיה אך מכוון שהמקום הינו קודר, אז המסקנות או הכיוונים הינם לכיוון השלילה.

אני מאמין שבעתיד ימצאו את המקום שממנו נובעת היכולת לחשוב לעומק וינסו לתעל את העניין שיגיע ממקומות נינוחים, כי אז התוצאות והכיוונים יהיו יותר חיוביים והאנושות תוכל להפיק מכך הרבה מאוד תובנות מעבר לקיים.

לא יודע מדוע אני כל הזמן מוצא עצמי מסביר כל דבר באריכות ייתרה ומייגעת {כן גם אותי}
הלוואי והייתי יכול לאמור בדיוק מה שאני רוצה להעביר, בצמצום.
אני חושב שזו סגולה ויכולת אך מעל הכל יכול להיות והיא נובעת לדעתי ממקום של חוסר ביטחון שמא לא אובן נכון ולכן כל הזמן אני מרגיש צורך לפרק לגורמים כל מחשבה בכדי שהצד השני יוכל להבינה נכון ואילו המסוגלים לאמור משפט ולסגור דברם לדעתי מאוד בטוחים בעצמם או שמאוד לא איכפת להם, משהו בסגנון "מי שמבין ראוי להבין" ולי חשוב היתר או להגיע לכלל {ביקורת: שוב לדעתי חוסר ביטחון עצמי}