אמש הייתה האזכרה של מור אבי היקר "
יוסף מור יוסף" שנהרג בתאונת דרכים לפני 10 שנים.
אותו יום ארור שינה את חיי לנצח ואת השקפת עולמי וראייתי על החיים.
זה
אינו סוד שאנחנו חיים בחלום, בבועה, בשקר, אבל כמה שאנחנו "חושבים" שאנחנו
מבינים את המשמעות של כך ועד כמה שאנחנו חווים לפעמים מצבים קיצוניים של
כמעט מוות, אנחנו לא באמת מבינים את המשמעות של המוות.
אני חושב שלכל אדם בר דעת ותודעה הדבר מנקר במוחו, "יום המוות"
הבלתי נמנע
מצערת אותי המחשבה שיום יבוא וגם אני אופיע מודעה בשחור על לבן.
כשהייתי
נער חשבתי שעוד בזמני ימצאו את התרופות לכל המחלות ושיצליחו למצוא את הדרך
להאריך את החיים ואך לגרום לחיי נצח. את זה אשאיר לצאצאי כצוואה שיחיו
אותי.
במידה והמשיח לא יגיע עד אז, אני מאמין שהמדע עוד יגיע לכך,
וכשאני חושב על כך, אז השאלה היותר גדולה המשתמעת מזה היא, בזה שיחיו את
הגוף אינו אומר שיחיו את הנפש וזו שאלה יותר גדולה, מי יקום?
כי כאשר
משבטים הרי אין את אותה הנפש/ נשמה, {בכל אופן אין ידעה וודאית עד שישבטו
אדם ואז יהיה ניתן לעמוד על ההבדלים בין המקור להעתק} ופרט לתחיית המתים
מובטח אכן יקום מי שנפטר {כן כן גם רק מי שראוי} אז במידה ויצליחו לעשות זאת
בעוד X שנים, מי יקום?
הייתי רוצה לחוות זמנים שונים של האנושות
מצד
אחד אנו נמצאים בנקודה מאוד חשובה של המדע וההתקדמות בעולם, הגילויים,
הטכנולוגיות וההמצאות וזה יפה להיות בזמן הזה, אך מתוך הסקרנות לזמן שונה
הייתי מעוניין לראות 2 זמנים שונים
הזמן הראשון מה יהיה בעוד מאה שנים מבחינת האנושות וההתפתחות שלה בתחומי המדע, הטכנולוגיה והגילויים...
מצד
שני זה מפחיד מאוד, בקדמה יש גם דברים חיוביים וגם ובעיקר דברים שליליים
ורק 2 מאוד שמפחידים הולכים להיות חלק מהאנושות מעבר למלחמות שעוד יהיו
{כתבתי כבר שיש דברים שהם
בלתי נמנעים}.
1
האנושות הופכת להיות יותר ויותר מנוקרת ואגואיסטית {הדור הגדל תמיד פורץ
גבולות ללא מחשבה, פועל עם אינסטינקטים חייתיים וללא התחשבות בסביבה הן
בפרט והן בכלל.} וההתנהגות הזו תגרום ליותר מתחים, מריבות, מלחמות ואילו
יגרמו לאימוץ צורת חיים שאי אפשרי יהיה להתקיים בה כחברה.
2 תולדה של 1 וזה העולם שלנו, שאנו בידינו הורסים אותו והוא מתדרדר מרגע לרגע.
לדעתי 2 הדברים האלו ישנו את האנושות ב 100 שנים הבאות ומה שבדרך הם דברים שחולפים ונגמרים.
ב
זמן השני
הייתי רוצה לחיות לפני 200 שנים כשהייתה עוד תמימות בעולם, כשהאמת הייתה
סובבת ברחובות בלשונות האנשים, כששועלים היו חיות ולא תואר לבני אדם,
כשחברות ומשפחה היו ערך עליון, כשכבוד ואנושיות היו עדיין בטבע האדם,
כשהייתה סלידה משקר ומצביעות.
אבל הבלתי נמנע עוד
כיום הוא שאין את האפשרויות הללו, ויום יבוא ולצערי אף על פי שכל בר דעת
מדחיק את המחשבה, יום יבוא ואעצום את עיניי ללא המשך.
הידיעה הזו הטרידה
וציערה אותי במשך הרבה מאוד זמן וכיום פחות, בגלל העובדה שאני
מוצא נחמה אחת הנובעת מהמחשבה הבאה:
חז"ל דנו רבות האם נוח לו לאדם שלא ייוולד?
לבסוף מצאו שעדיף היה לאדם שלא נוצר בגלל כל התלאות, הקשיים והנסיונות בחיים אך אם כבר נולד אז שיעסוק בתורה ובמצוות.
וזו שאלה שהייתה במוחי זמן רב מבלי שהבנתי שהיא למעשה יותר נוגעת אליי מאשר סתם שאלה פילוסופית:
איזו מחשבה או השלמת ידיעה הייתה ל"רובוט" אילו הוא היה באמת מבין שהוא רובוט ולא יותר מכך {כמו הסרט "איש המאתיים"}
ובשבועות האחרונים השאלה לפתע קיבלה תפנית לאותו הרעיון רק בשאלה יותר קיומית:
איך לחיות עם הידיעה שהחיים נגמרים?
ועל כך מצאתי מענה בתובנה הבאה
למרות
שחיי לא היו כפי שרציתי וחלמתי {כמו לרבים שלהם יש קטע של
"פרפקציוניסטיות"} ישנו דבר אחד שלמרות הכל הייתי ועודני מוכן לחיות את
החיים הללו פעם אחר פעם ואף מבלי מודעות לכך.
ובכך אענה בשאלה מפנה:
האם לאהוב ולהיפגע מאהבה?
או שלא לאהוב כלל?
אני
מוצא שהידיעה שחיי יסתיימו ביום מהימים מאוד מצערת, אך אני מוצא שזכיתי
לאהוב ולהיות נאהב ולקבל את הילדים שלי כעובדה וכידיעה שהייתי ועודני מוכן
לחיות את חיי שוב ושוב עם כל הקשיים ולו בשל העובדה שאגיע להיכן אני נמצא
כיום בחיי.
{< הורי ז"ל בימים מאושרים}
לדעת שהכל עומד להיגמר זה ממש מדכא, אך אם כבר לחיות, אז רק כך,
אני בכל אופן לא צריך יותר.
לזכר אבי הקמתי לפני שנתיים פעילות שמטרתה
עזרה לזולת שבה אנו משתדלים מאוד לעזור עד כמה שאנו יכולים לאילו הזקוקים לעזרה אמיתי. מידע על הפעילות בקישור הבא ואשר מופיעה ב
אתר Av1 בעמוד
נתינה מכל הלב ואשר מגיעה לשיאה בימים אילו באיסוף ובפעילות
Av1 במבצעי קמחא דפסחא התשע"ג
נשמח אם יצטרפו אלינו עוד ועוד אנשים טובים
