יש משהו אחרי המוות?

שיחה בין שני תינוקות ברחם של אמא:
שואל הראשון: אתה מאמין בחיים אחרי לידה?
ברור, עונה השני, חייב להיות משהו לאחר לידה. 
אנחנו כאן כדי להכין את עצמנו למה שנהיה מאוחר יותר.

לא מאמין, אומר הראשון. אין חיים לאחר הלידה. איזה חיים יכולים להיות?
אני לא יודע, עונה אחיו, אבל מואר שם יותר מכאן ואולי נוכל ללכת עם הרגליים ולאכול עם הפה...
טפשון, ענה הראשון, ההליכה אינה אפשרית. ולאכול עם הפה שלנו? איזה שטויות - חבל הטבור מספק לנו תזונה וחיים לאחר הלידה לא יכולים להתקיים כי חבל הטבור קצר מדי.
 לא יודע... אמר השני, אני בכל זאת חושב שיש משהו, פשוט שונה מכאן.
די, אין כלום, עובדה שאף אחד מעולם לא חזר משם. הלידה זה סוף החיים, ואחריה יש רק חשיכה.
טוב, בכל זאת אני מאמין שלפחות נוכל לראות שם את אמא והיא תדאג לנו.
אמא? אתה מאמין באימא? אז איפה היא עכשיו?
היא סביבנו, ענה השני, היא בכל מקום. היא מקיימת את החיים שלנו. בלעדיה לא היה העולם הזה.
אין הגיון במה שאתה אומר אמר הראשון, עובדה שאנחנו לא רואים אותה... היא לא קיימת.
לזה השיב השני: לפעמים כשאתה בשקט אתה יכול לשמוע אותה, אתה יכול להרגיש שהיא שם. אני אומר לך, אני מאמין שיש מציאות לאחר הלידה ואנחנו כאן כדי להכין את עצמנו למציאות הזו....

אנו חיים בבועה עד שקשה לנו לחשוב שיש משהו אחרי המוות?

הקול הפנימי

מדי פעם בא לי לכבות את הקול הפנימי שלי
לא יודע, למה לא?
נראה לי שהוא לפעמים שוכח את מקומו!
מה נסגר?
אתה איתי או נגדי?
כל הזמן בעד/ נגד אבל לא ממש דוחף לקראת מעשה אלא מין מאזני משקל למילים.
מחשבות ביני לבינו
חשבתי שרק אצלי הוא קיים אבל מחיפוש מידע התברר שלכל אחד יש כזה {בוגד} כך שזה ממש מגפה או חלק מובנה ומה איתו באמת?
אוליי הוא האמיתי ואני המפריע?

מין תחושה של כל הזמן על הספה, מראה רפלקטיבית אבל גם דו צדדית.
מהיכן הוא דולה את היכולות הללו?
האם הוא יותר בוגר ממני?
אולי זו בכלל נקבה?
קיבלתי אותו בירושה {יד שניה} או שהוא ממש חדש?
מהיכן לו כל הידע ולמה לי אין אותו {לפחות} בכלים להתמודדות איתו מה זה?
האם גם לו יש קול פנימי המתעתע, לא אל תגיד לו את זה, מה למה בדיוק, כן ומי אתה שתגיד לא?
טוב נו השעה המאוחרת גורמת לי לא להיות מי יודע מה מפוקס {מי ישמע כמה אתה בדרך כלל כן} שוב התחלנו, מה אתה חייב לשלול?

אולי הוא מזוכיסט?
אולי הקול הפנימי הזה בכלל איזה רצון עמוק שלנו למורה דרך {מה עכשיו אתה מחפש להצדיק את הקיום שלו?}
מזוכיסט?
טוב זו עובדה שהוא שם
נכון שהוא נמצא כל הזמן באותו מקום? מודעות נכה, קשה לך להגיע ללב אה, כי אין לך!
ולא, לא נראה שהוא הולך למקום אחר.
האם כשמשתגעים זה אומר שהוא משתף פעולה בעניין או שהוא עדיין צועק :"תוציאו אותי מפה"
אוליי במצב של שיגעון מצטרפים אליו עוד אחרים?
הרי זה מה שמעידים כל מיני אנשים שהסתובב להם הבורג
"אני שומע אנשים", "יש לי קולות בראש"

לא ממש עדיין לא התחרפנתי.
אילו היו סתם שאלות שאין את מי לשאול כי אין מי שיש לו תשובה.

פידבק חיובי וההשפעה שלו

 

בהחלט הרצאה שמראה דברים אחרת
מומלץ מאוד

אין אדם מדבר אלא מתוך הרהורי ליבו

אמש הייתה האזכרה של מור אבי היקר "יוסף מור יוסף" שנהרג בתאונת דרכים לפני 10 שנים.
אותו יום ארור שינה את חיי לנצח ואת השקפת עולמי וראייתי על החיים.
זה אינו סוד שאנחנו חיים בחלום, בבועה, בשקר, אבל כמה שאנחנו "חושבים" שאנחנו מבינים את המשמעות של כך ועד כמה שאנחנו חווים לפעמים מצבים קיצוניים של כמעט מוות, אנחנו לא באמת מבינים את המשמעות של המוות.
אני חושב שלכל אדם בר דעת ותודעה הדבר מנקר במוחו, "יום המוות"

הבלתי נמנע
מצערת אותי המחשבה שיום יבוא וגם אני אופיע מודעה בשחור על לבן.
כשהייתי נער חשבתי שעוד בזמני ימצאו את התרופות לכל המחלות ושיצליחו למצוא את הדרך להאריך את החיים ואך לגרום לחיי נצח. את זה אשאיר לצאצאי כצוואה שיחיו אותי.
במידה והמשיח לא יגיע עד אז, אני מאמין שהמדע עוד יגיע לכך, וכשאני חושב על כך, אז השאלה היותר גדולה המשתמעת מזה היא, בזה שיחיו את הגוף אינו אומר שיחיו את הנפש וזו שאלה יותר גדולה, מי יקום?
כי כאשר משבטים הרי אין את אותה הנפש/ נשמה, {בכל אופן אין ידעה וודאית עד שישבטו אדם ואז יהיה ניתן לעמוד על ההבדלים בין המקור להעתק} ופרט לתחיית המתים מובטח אכן יקום מי שנפטר {כן כן גם רק מי שראוי} אז במידה ויצליחו לעשות זאת בעוד X שנים, מי יקום?

הייתי רוצה לחוות זמנים שונים של האנושות
מצד אחד אנו נמצאים בנקודה מאוד חשובה של המדע וההתקדמות בעולם, הגילויים, הטכנולוגיות וההמצאות וזה יפה להיות בזמן הזה, אך מתוך הסקרנות לזמן שונה הייתי מעוניין לראות 2 זמנים שונים
הזמן הראשון מה יהיה בעוד מאה שנים מבחינת האנושות וההתפתחות שלה בתחומי המדע, הטכנולוגיה והגילויים...

מצד שני זה מפחיד מאוד, בקדמה יש גם דברים חיוביים וגם ובעיקר דברים שליליים ורק 2 מאוד שמפחידים הולכים להיות חלק מהאנושות מעבר למלחמות שעוד יהיו {כתבתי כבר שיש דברים שהם בלתי נמנעים}.

1 האנושות הופכת להיות יותר ויותר מנוקרת ואגואיסטית {הדור הגדל תמיד פורץ גבולות ללא מחשבה, פועל עם אינסטינקטים חייתיים וללא התחשבות בסביבה הן בפרט והן בכלל.} וההתנהגות הזו תגרום ליותר מתחים, מריבות, מלחמות ואילו יגרמו לאימוץ צורת חיים שאי אפשרי יהיה להתקיים בה כחברה.

2 תולדה של 1 וזה העולם שלנו, שאנו בידינו הורסים אותו והוא מתדרדר מרגע לרגע.
לדעתי  2 הדברים האלו ישנו את האנושות ב 100 שנים הבאות ומה שבדרך הם דברים שחולפים ונגמרים.

בזמן השני הייתי רוצה לחיות לפני 200 שנים כשהייתה עוד תמימות בעולם, כשהאמת הייתה סובבת ברחובות בלשונות האנשים, כששועלים היו חיות ולא תואר לבני אדם, כשחברות ומשפחה היו ערך עליון, כשכבוד ואנושיות היו עדיין בטבע האדם, כשהייתה סלידה משקר ומצביעות.

אבל הבלתי נמנע עוד כיום הוא שאין את האפשרויות הללו, ויום יבוא ולצערי אף על פי שכל בר דעת מדחיק את המחשבה, יום יבוא ואעצום את עיניי ללא המשך.
הידיעה הזו הטרידה וציערה אותי במשך הרבה מאוד זמן  וכיום פחות, בגלל העובדה שאני מוצא נחמה אחת הנובעת מהמחשבה הבאה:

חז"ל דנו רבות האם נוח לו לאדם שלא ייוולד?
לבסוף מצאו שעדיף היה לאדם שלא נוצר בגלל כל התלאות, הקשיים והנסיונות בחיים אך אם כבר נולד אז שיעסוק בתורה ובמצוות.

וזו שאלה שהייתה במוחי זמן רב מבלי שהבנתי שהיא למעשה יותר נוגעת אליי מאשר סתם שאלה פילוסופית:
איזו מחשבה או השלמת ידיעה הייתה ל"רובוט" אילו הוא היה באמת מבין שהוא רובוט ולא יותר מכך {כמו הסרט "איש המאתיים"}

ובשבועות האחרונים השאלה לפתע קיבלה תפנית לאותו הרעיון רק בשאלה יותר קיומית:
איך לחיות עם הידיעה שהחיים נגמרים?

ועל כך מצאתי מענה בתובנה הבאה
למרות שחיי לא היו כפי שרציתי וחלמתי {כמו לרבים שלהם יש קטע של "פרפקציוניסטיות"} ישנו דבר אחד שלמרות הכל הייתי ועודני מוכן לחיות את החיים הללו פעם אחר פעם ואף מבלי מודעות לכך.


ובכך אענה בשאלה מפנה:
האם לאהוב ולהיפגע מאהבה?
או שלא לאהוב כלל?

אני מוצא שהידיעה שחיי יסתיימו ביום מהימים מאוד מצערת, אך אני מוצא שזכיתי לאהוב ולהיות נאהב ולקבל את הילדים שלי כעובדה וכידיעה שהייתי ועודני מוכן לחיות את חיי שוב ושוב עם כל הקשיים ולו בשל העובדה שאגיע להיכן אני נמצא כיום בחיי.

{< הורי ז"ל בימים מאושרים}


לדעת שהכל עומד להיגמר זה ממש מדכא, אך אם כבר לחיות, אז רק כך,
אני בכל אופן לא צריך יותר.
לזכר אבי הקמתי לפני שנתיים פעילות שמטרתה עזרה לזולת שבה אנו משתדלים מאוד לעזור עד כמה שאנו יכולים לאילו הזקוקים לעזרה אמיתי. מידע על הפעילות בקישור הבא ואשר מופיעה באתר Av1 בעמוד נתינה מכל הלב ואשר מגיעה לשיאה בימים אילו באיסוף ובפעילות Av1 במבצעי קמחא דפסחא התשע"ג
נשמח אם יצטרפו אלינו עוד ועוד אנשים טובים

הזמן החל לזוז מהר!

איני יודע אם זה רק אצלי אבל זו עובדה, היום נגמר לי מהר ואין זמן.

אני לפעמים מתגעגע לשעמום, סתם כך לא לעשות כלום ולהשתעמם, להמתין לזמן שיעבור לאיטו, לא להיות טרוד, לא למצוא על מה לחשוב, והאמת היא שאיני מסוגל...

יש לי 2 תיאוריות מדוע "הזמן רץ"

1 אוליי זה מגיע עם הגיל כמו העובדה שלילד העולם נראה יותר קטן לעומת מבוגר {יוצא לי להגיע למקומות שהייתי בהם בילדות ואשר חקוקים לי בזיכרון כגדולים יותר וכשאני מגיע אליהם כיום אני נדהם כמה הזיכרון שלי אינו מדויק בלאמוד את גודלם}. אוליי זה מפני שבתור ילד אתה רואה את העולם מגובה מסוים שמשתנה?

2 העולם משתנה מבלי שנשים לב

לא יודע למה אבל ליבי נוטה לחשוב שהאפשרות השניה יותר אמיתית

אולי כדור הארץ נע במהירות יותר גבוהה, אולי הזמן מאיץ ואולי אנחנו חיים יותר מהר...

אני רואה את הדור הקודם שהיו ללא מחשבים, ללא מכוניות, ללא חשמל ומים זמינים, עם כלכלה נמוכה אבל החיים האישיים שלהם היו עשירים מאוד.

לעומת זאת כיום יש הרבה מאוד אפשרויות וטכנולוגיות שאמורות כביכול לעשות לנו יות קל את החיים ולאפשר לנו יותר זמן לחיות והנה הקשרים המשפחתיים והחברתיים מסתכמים ב... פייסבוק.

בעבר בני משפחה שהיו רחוקים אחד מהשני היו יוצאים למסעות בכדי לבקר ולראות ולהיות ביחד בחגים או באירועים.
ואילו כיום אתה יכול להיכנס לרכב ובתוך כ 6 שעות מסוגל לחצות את כל המדינה, ובכל זאת רחוק מהמשפחה ומהחברים.

מדוע כל הטכנולוגיות שהומצאו בכדי לעשות לנו חיים יותר טובים ולאפשר לנו יותר זמן לחיות {מכונת כביסה במקום לכבס ביד, ברזי מים במקום לשאוב, חשמל בכדי שננצל שעות חושך, תחבורה...}  למעשה מעמיסות עלינו יותר ובמקום יותר זמן יש לנו פחות, במקום "חיים יותר איכותיים" יש לנו פחות איכות והרוב מסתכם בלחיות כדי לעבוד ולא "לעבוד כדי לחיות"

הדיכאון כמצע פורה למחשבות שכלתניות

אני חושב {מה שמע אני קיים?} שלרוב המחשבות שלנו העמוקות מגיעות ממקומות שמטרידים אותנו.
כי לאדם הממוצע אין ממש הרבה זמן להתעמק בדברים שכליים, ומאידך האדם השמח/ המאושר לא מביא עצמו להטרדה אלא די נינוח במצבו או בשפת העם "עזוב אותי באימאש'ך"
אם כן מתוך עדות אישית ומתוך ראייה על החושבים אני מוצא מכנה משותף, הטרדה.

זה יכול להיות כל דבר פרט להטרדה פיזית המונעת מהשכל לשוטט בחופשיות, לכן לרוב אני מוצא שהדיכאון הינו מצע מעולה לפוריות ויצירתיות בפילוסופיה אך מכוון שהמקום הינו קודר, אז המסקנות או הכיוונים הינם לכיוון השלילה.

אני מאמין שבעתיד ימצאו את המקום שממנו נובעת היכולת לחשוב לעומק וינסו לתעל את העניין שיגיע ממקומות נינוחים, כי אז התוצאות והכיוונים יהיו יותר חיוביים והאנושות תוכל להפיק מכך הרבה מאוד תובנות מעבר לקיים.

לא יודע מדוע אני כל הזמן מוצא עצמי מסביר כל דבר באריכות ייתרה ומייגעת {כן גם אותי}
הלוואי והייתי יכול לאמור בדיוק מה שאני רוצה להעביר, בצמצום.
אני חושב שזו סגולה ויכולת אך מעל הכל יכול להיות והיא נובעת לדעתי ממקום של חוסר ביטחון שמא לא אובן נכון ולכן כל הזמן אני מרגיש צורך לפרק לגורמים כל מחשבה בכדי שהצד השני יוכל להבינה נכון ואילו המסוגלים לאמור משפט ולסגור דברם לדעתי מאוד בטוחים בעצמם או שמאוד לא איכפת להם, משהו בסגנון "מי שמבין ראוי להבין" ולי חשוב היתר או להגיע לכלל {ביקורת: שוב לדעתי חוסר ביטחון עצמי}

מודעות, תחשבו על זה

שלום רב

איני יודע עד כמה אהיה חושפני, פתוח ואמיתי בבלוג הזה וכולי תקווה שאמצא את האומץ לחשוף עצמי מבלי לחשוש מתגובות וממש להביע מבלי מעצורים את רחשי ליבי ואת מחשבותיי

* אני רואה בבלוג הזה את היומן האישי שלי.

* ייתכן ויהיו פוסטים עצובים או דיכאוניים וייתכן מיותרים או שלא ממש יגידו / יגיעו לפואנטה 

הבלוג הוא יותר מקום למעבר המחשבות שלי או כתיבתן בפועל בכדי שתהיה איזו עידות כל שהיא שהייתה מודעות.

* כן אני יודע המשפט האחרון לא מוסבר כל כך אבל זו המטרה של הבלוג, להביע דעות ומחשבות מבלי להסביר הכל ובמשך הזמן מי שיכיר מעט ימצא את ההמשך וההסבר /ההבנה לקירות.

מקווה שלא חשוב מי אתה/ את, אכן תמצאו בים המילים איזה שהוא מקום להתבוננות,/ עוד מחשבה, עוד רעיון לתשומת לב

בידור?

לא איני חושב או רוצה שדברים שיעציבו אותי יהיו לאחר כבידור ממש כמו שלראות אדם במצב כואב לא נראה לי מצחיק ואנושי (כדוגמת פיספוסים למיניהם)

דיי הרבה זמן חיפשתי שם לקרא ליומן הזה וכל רעיון שעלה תאם לדבר אחר וסתר אחר אך אני חושב ש"מודעות" היא ההגדה הנכונה הכוללת ביותר את הרעיונות שיובאו וזו אשר דחפה לפתיחת הבלוג

אז כמו שאמר שלמה המלך בעבר :"אין חדש תחת השמש" הנה בתמצות אימרה אחרת שלו מגדירה את הבלוג בצורה יותר נכונה:

"כִּי בְּרֹב חָכְמָה - רָב כָּעַס, וְיוֹסִיף דַּעַת - יוֹסִיף מַכְאוֹב"

בכל אופן כרגע מיציתי את הפתיחה וההסבר על, אז נשתמע במועד אחר, עד אז תחשבו על זה
להיות מודע = לחיות